בקשת רשות להתגונן.
1. המשיב (להלן: "הבנק") הגיש כנגד המבקשים תביעה כספית, על סך של 400,000 ש"ח, בגין יתרת חוב בחשבון העו"ש ויתרת חוב בהלוואה שהועמדה לחברה. התביעה הוגשה כנגד המבקש 2 (להלן: "המבקש"), מנהל ובעלים של החברה, כמי שערב בערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להתחייבויות החברה כלפי הבנק.
2. ביום 15/3/12 נפתח חשבון הבנק של החברה אצל המשיב, שמספרו ******** (להלן: "החשבון"), והמבקש חתם על כתב הערבות. ביום 26/3/12 חתמה החברה על בקשה לקבלת הלוואה על סך של 800,000 ש"ח. אמו של המבקש, הגב' שרפי נזיה יפה, חתמה ביום 26/3/12 על ערבות מתחדשת מוגבלת בסכום להתחייבויותיה של החברה כלפי הבנק ועל דירתה נרשם שיעבוד לטובת הבנק כבטוחה.
יצוין, כי התביעה הוגשה מלכתחילה גם כנגד הגב' שרפי. בין הבנק והגב' שרפי, אשר היו חלוקים באשר לגובה הסכום לו ערבה ואופן מימושה של הערבות, נוהל הליך משפטי נוסף והגב' שרפי נמחקה מכתב תביעה זה.
3. אין חולק כי החברה קיבלה האשראי מהבנק, וכי נותרה חייבת, כמפורט בכתב התביעה,
סך של 725,516 ש"ח, בגין יתרת חוב ההלוואה ויתרת חובה בחשבון העו"ש. מאחר ובעת הגשת התביעה פעל הבנק למימוש הבטוחה, ומשיקולי אגרה, הועמדה התביעה על סך של 400,000 ש"ח בלבד.
4. בבקשת הרשות להתגונן העלו המבקשים שתי טענות הגנה כנגד התביעה; האחת, נוגעת להתנהלות הבנק בעת העמדת האשראי לחברה אשר הובילה, בסופו של יום, לקריסת החברה, והשנייה, נוגעת לערבותו האישית של המבקש לחובות החברה.
על פי הנטען בבקשה, פנו המבקשים, בהמלצת יועץ כלכלי, לבנק לצורך בחינת קבלת אשראי לחברה. באותה העת היו לחברה חשבונות בבנקים אחרים, ולטענתם המבקשים, היא נהנתה מאמון המערכת הבנקאית ולא היו לה נושים ו/או תביעות כנגדה.
במהלך המשא ומתן עם הבנק, אשר נוהל עוד בטרם היתה החברה לקוחה של הבנק, ביקשו המבקשים כי הבנק יעמיד לחברה מסגרת אשראי שוטפת על סך של 200,000 ש"ח והלוואה על סך של 450,000 ש"ח. בשלב הראשוני נתן הבנק הסכמתו העקרונית, תוך שהוא מתנה את אישור ההלוואה בהעמדת נכס נדל"ן כלשהו להנחת דעתו. לאחר שהומצאה חוות דעת השמאי ביחס לדירה בבעלות אמו של המבקש, הציע הבנק לחברה אשראי גבוה יותר במתווה כדלקמן:
א. הבנק יעמיד לחברה אשראי שוטף בחשבון עד לסך של 200,000 ש"ח.
ב. הבנק יעמיד לחברה הלוואה על סך של 800,000 ש"ח כנגד בטחונות: שעבוד הדירה בגינו תקבל החברה אשראי בסך של 220,000 ש"ח, והעמדת פיקדון במזומן בחשבון החברה בסך של 350,000 ש"ח.
על אף שבאותה נקודת זמן לא נדרש לחברה אשראי בהיקף כזה, הסכימו המבקשים להצעת הבנק. לטענתם, הבנק כפה על החברה את עסקת האשראי בתנאיו, תוך התניית שירות בשירות אסורה על פי הדין, וזאת לצורך הגדלת רווחיו שלו.
כתוצאה מכפיה זו, ומהתניית הבנק להפקדת הפיקדון, נוצר מצב בו החברה אשר נהנתה מהלוואה בסך של 450,000 ש"ח בלבד, שילמה ריבית על הלוואה בסך של 800,000 ש"ח ומנגד קיבלה ריבית אפסית על כספי הפיקדון בסך של 350,000 ש"ח, כספים אשר שימשו כבטוחה מבלי שהחברה יכולה היתה לעשות בהם שימוש.
פעולת הבנק הובילה לכך כי החברה נאלצה לשאת בהחזרים חודשיים גבוהים, בסך של
כ- 16,000 ש"ח לחודש, מעבר ליכולתה הכלכלית. לאחר מספר חודשים, משלא יכלה לעמוד בהחזרי ההלוואה, נכנסה החברה לסחרור תזרימי, התחייבויותיה לא כובדו על ידי הבנק, ופעילותה הכלכלית קרסה כמגדל קלפים.
לטענת המבקשים, התנהלות הבנק גרמה באופן ישיר לקריסתה של החברה ולנזקים העולים פי כמה וכמה על יתרת חובה של החברה לבנק.
טענת ההגנה הנוספת הינה ביחס לערבותו האישית של המבקש. נטען בבקשה כי הדרישה להעמדת ערבות אישית הועלתה על ידי הבנק, לראשונה, רק במעמד פתיחת החשבון ולא אוזכרה קודם לכן במהלך המשא ומתן. משתהה המבקש לפשרה של דרישה זו, הוסבר לו על ידי מנהל הסניף, מר מועלם, כי החתמתו על כתב הערבות הינה פעולה פרוצדורלית המתחייבת מכוח החובה להימצאות בטוחה עם פתיחת חשבון בנק של חברה. מר מועלם התחייב בפניו כי ערבותו האישית תבוטל עם המצאת הבטוחה עליה הוסכם, קרי רישום השעבוד על הדירה.
טוען המבקש כי משקיים התחייבותו להמצאת שעבוד על דירת אמו היה על הבנק לבטל את ערבותו האישית או לחילופין לראותה כבטלה. לטענתו, רק עם קבלת כתב התביעה התברר לו כי התחייבות מנהל הסניף לא קוימה וערבותו האישית לא בוטלה.
5. בדיון בפני נחקר המבקש על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.